פעמיים. הוא קרא לה שרמוטה פעמיים.
הרבה לפני שכעסתי, הציפו אותי תחושות האשמה. הרגשתי יותר אשם מגילי ורמוט אחרי הדרבי של פברואר 15. ישבנו במקום כל כך פלצני והיפסטרי, שאני קורא לו "מקום" בגלל שבאתר האינטרנט שלו הוא מוגדר בתור "פוד אנד וייב". לא בר, ביסטרו או מסעדה, רחמנא לצלן. כמובן שזו גם סיבה טובה לגבות 70 שקל על מנות שלא משביעות את אחיינית שלי.
![מסעדה](http://www.maveze.co.il/wp-content/uploads/2016/02/4764783649_84be456199_z.jpg)
קרדיט צילום: La Citta Vita
והנכה הזה, הוא באמת אחד הקבצנים שקשה להתעלם מהם. ההליכה שלו משובשת, הפרצוף, הדיבור. והוא כולה מוכר ורדים! יותר רומנטי מזה? מעטות הדרכים בהן ניתן לצאת יפה מהסיטואציה הזאת – לסרב לקנות ורד מאדם נכה. אבל היא סירבה. "לא תודה", היא אמרה לו בנעימות וחזרה להסתכל עליי.
ואני דווקא אוהב לתת, באמת. מעטים הנגנים שראיתי בחיי ולא קיבלו ממני כסף, בכל מקום בעולם. אני אפילו נעצב כשאנשים עומדים וצופים במופע רחוב, חלקם אפילו מגדילים ומצלמים, אבל לא משאירים פרוטה. הנוסחה שלי מאוד פשוטה – אם אני נהנה ממה שיש לו להציע, אני משלם. ומקניית ורד אני לא נהנה. זה קיטשי, סחטני, לא מקורי בשום צורה שהיא ומבחינתי יש לזה פחות ערך משער הניחומים של אוסקר בדקה ה-90 בהפסד של ברזיל 7-1 לגרמניה.
ובכל זאת הגיע לנו עונש. גם אם אנחנו יושבים במקומות כאלה פעם בשלושה חודשים, טועמים שתי מנות ובורחים על נפשנו לפני שיציעו לנו קינוח. גורלנו הוא גורל הפלצנים שמוכנים לשרוף את כספם על בסיס קבוע. והגורל כאמור הכריז על עונש, פעמיים מסתבר.
אחרי הפעם הראשונה שהוא קרא לה שרמוטה היא רק בהתה בו בלי לנשום.
״לא הבנת? אמרתי שאת שרמוטה״.
היא בכתה. הפעם השנייה הייתה כבר באמת מיותרת, סתם כדי לוודא פגיעה. כאילו ביקש להפוך את הפרצוף ההמום שלה לדומע. ואני כועס, אבל עדיין לא מתהפך לגמרי. מי אני בכלל שאכעס על אדם במצבו כשאני יושב פה ומשתכשך במותרות. והרי אם קשה לסרב לוורד ולצאת טוב, מה אני כבר יכול להגיד או לעשות מבלי להיות האפס הגדול על פני הכדור?
![קבצנית](http://www.maveze.co.il/wp-content/uploads/2016/02/18116982871_91eb6aa0bb_z.jpg)
קרדיט צילום: Anders Lejczak
אז שתקתי. קצת חיבקתי, קצת נישקתי. אבל בעיקר שתקתי. קיבלתי בכניעה את העונש שלה, למרות שלא באמת הגיע לה. הפלקתי לעצמי בטוסיק של המוח על שלא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. הוא הרי נכה, זה כזה תירוץ מצוין. ואם הוא היה סתם בנאדם, הייתי אומר משהו? ככל שהזמן עובר ואני חושב על זה יותר ויותר, אני מתקשה יותר לומר איך הייתי אמור להתנהג. אני לא מצליח בכלל להחליט מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציות כאלה. ומי בכלל יודע אם יש תשובה נכונה.
// גל ארנרייך
הפוסט הנכה שקרא לחברה שלי שרמוטה הופיע ראשון במה וזה